<h1>ספר התרומות שער מ"ב חלק ד'</h1>
<h2>דף קמט.</h2>
ויש לברר שכיב מרע שהודה שיש לפלוני אצלו מנה אם יכול לחזור בו אם לאו, על זה גרסינן בפרק מי שמת אבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו, ואסיקנא דאם עמד אינו חוזר דגמרינן לה מעובדא דאיסור גיורא דאמרינן לודי איסור דהלין זוזי דרב מארי נינהו ולקנינהו באודיתא, אלמא הודאה אע"פ שאנו מוחזקין בו שאין לו ממנו כלום ובמתנה רצה להקנותם, כיון דדרך הודאה אקני הוה ליה כהודאת בריא לגמרי ואם עמד אינו חוזר, כההיא עובדא דאיסור גיורא דקנה לגמרי כמתנת בריא על ידי הודאתו, דאי כמתנת שכיב מרע היאך קנה והא אמרינן מאן דליתיה בירושה ליתיה במתנת שכ"מ, הלכך כמתנת בריא היא, ואם עמד אינו חוזר, וכן פרשו בעלי התוספות ז"ל. ומכאן למדו הראשונים דמאן דאודי בפני שנים [באתם עדי, לא שנא דאודי במידי דמחייב ביה ולא שנא דאודי] במידי דלא מחייב ביה אלא שרצונו להקנות לו אותו דבר, שקונה ותפוס האחד, דה"ל כמאן דאמר נתתי שדה פלוני לפלוני, וכגון חייב אני לך מנה בשטר דא"ר יוחנן חייב, וכגון הא דאיסור שכתבנו. ולפיכך כתבו הודאה בחיבוריהם באחד מדרכי ההקנאות. ובתשובה להר"א בר"ד ז"ל ראובן הודה ואמר הלין זוזי דשמעון נינהו ואנן ידעינן דלא מיחייב ליה בכלום ולאו בפקדון איתנהו גביה, ושמעון עצמו מודה בכך אלא נתכוון לתתו לו במתנה, ולא היה יכול ליתנם לו לפי שהמעות מופקדים ביד אחר (ואינם) [ואינו] עמו להקנותם במעמד שלשתן, מהו. והשיב, כך דעתי נוטה דקני ולא מטעמא דבמתנה רצה ליתנם לו, דרב מארי לא קננהו מחמת מתנה, דהכי סוגיא דהלכה זו, ברישא איבעיא לן שכיב מרע שהודה מהו, ומפרשי לה כולהו אם יכול לחזור [בו] בהודאתו אם לאו, מי אמרינן למתנה איכוון ויכול לחזור בו או דילמא לאו למתנה איכוין והודאתו הודאה כשאר הודאות של בריא ואינו יכול לחזור. ופשיטנא ממלתא דאיסור דהודאתו כהודאת בריא, דא"כ דרב מרי מתנה הוה היכי קנה לה והא אמרינן מתנת שכ"מ כירושה דמיא, וכל שאינו בירושה אינו במתנה, אלא לאו ש"מ דהודאה גמורה היא כהודאת בריא. הלכך אע"ג דלא הלוה לו כלום ולא הפקיד אצלו כלום ושמעון הזוכה מודה עצמו בכך חייב ראובן ליתנם לו, כי ההיא דאמרינן [ב"מ ס"ד ע"א] אימר איניש אחריני גזליה וא"ל להאיך זיל אבלע ליה בחשבון, א"נ איניש אחרינא יהבינהו לשמעון וזכינהו ניהליה על ידי ראובן, דהא ראובן אודי דהלין זוזי דמשמעון נינהו, ואפשר דאיהו ידע אמאי אודי ושמעון לא ידע, כדאמרינן בגיטין [מ' ע"ב] חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר, ודכותה פרק הנושא, ע"כ. ובעל העיטור חולק בזה. ולא מסתברא כותיה.
<h2>דף קעד:</h2>
והיכא שהקדיש שכיב מרע כל נכסיו ואחר כך הודה שיש לפלוני אצלו מנה, ע"ז גרסינן בגט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב] שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואחר כך הודה ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. ואיכא דקשיא להו למה ליה למימר טעמא דנאמן משום חזקה תיפוק לי דנאמן משום שיכול לחזור [בו], כדאוקימנא בפרק מי שמת [קמ"ח ע"ב] בבעיא דהקדש מהו בחזרה ואיתוקמא בתיקו. ומתוך זה פסקו הראשונים שאינו יכול לחזור. ובעלי התוספות אוקמוה בשהקדישו בבריאותו והודה לזה בחליו, ונאמן משום חזקה. וכתב הרב אלפסי ז"ל הני מילי דאיכא בידיה דב"ח שטרא מקויים כראוי, אבל אי [איכא] בידא דמלוה שטרא ואינו מקויים כראוי, אי אמר תנו אשתכח דקיימיה לשטריה ונותנין ואי לא אמר תנו אין נותנין, מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, וה"ה היכא דליכא [בידיה] שטרא כלל דאי אמר תנו נותנין. ויש תמהין על הרב ז"ל מ"ש משאר משעבדי. ועל זה כתוב בספר המאור תמה על עצמך אי כשאמר תנו היאך נותנין לגבות מן המשועבדים בלא שטר מקויים, ואם אמרו רב ושמואל ביורשין שרשות ביד אביהם לצוותם ולומר תנו משלי, יאמר כן במשעבדי דהקדש. ושם האריך בזה. וכתוב בספר כתוב שם א"א זה הדבר קרוב אל הסברא אם יש להעמיד דברי הרב כי הוא מצוה את בניו תנו מנה לפלוני שיש לו בידי ואין שטרו מקויים אעפ"כ יתנוהו לו, שאמת דבריו, ואם לא ימצאו שם בני חורין גובה מן ההקדש, כי כמו שהוא מקוים אצל בניו ואין עליו תורת מלוה על פה, כך הוא מקוים אצל ההקדש, דזיוף לא שכיח וקיום שטרות דרבנן, וכל היכא דליכא למיחש שלא להשביע כשאמר תנו מהניא הודאתו בין ליורשים בין להקדש. תדע שהרי אפילו במקויים אם בא ליפרע מן ההקדש צריך שבועה, וכיון שהודה במנה לפלוני בידיה קיימיה לשטרא ולא צריך שבועה משום דאהניא ליה שטריה, הלכך כי לא מקויים נמי אם אמר תנו קיימיה לשטריה, אבל לגבי הקדש אי איכא שטר מקויים אפילו במנה לפלוני בידי נמי גובה מן ההקדש, דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש ואין צריך לומר תנו, וגובה בלא שבועה, אבל לגבי לקוחות בעלמא אפשר שיעשה קנוניא ובלשון הודאה אינו גובה אלא בשבועה אפילו במקויים. כל זה אנו יכולין לומר אם אמר הרב כן, אבל בלשון ההלכות אני רואה אבל איכא בידיה שטרא דלא מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין וכו', מדקאמר נותנין ואין נותנין ולא קאמר גובה ואינו גובה משמע דליורשין קאמר, אבל להקדש וללקוחות איפשר כי ליכא שטר מקויים אפילו אמר תנו לא מהני למיגבי מיניהו, ע"כ. ויש מתרצין דהא דאמר וחזר ואמר שיש בידו מפלוני מנה אוקמוה דבשעה שהקדיש תוך כדי דבור הודה מה שהודה אבל אחר שהקדיש לא, דלא גרע הקדש מהדיוט שאין יכול לחוב לאחרים בהודאתו. וכן כתב ה"ר משה ז"ל בספר הפלאה [ערכין פ"ז הי"ט] וז"ל אין אדם נאמן לומר אחר שהקדיש חוב עלי לפלוני שמא יעשה קנוניא על ההקדש, ואפילו היה שטר ביד בעל חובו אינו גובה על פי הודאתו [אלא כדרך שגובה כל ב"ח], בד"א בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן שאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים שהרי הוא הולך למות, לפיכך אם אמר תנו לו נוטל שלא בשבועה, ואם לא אמר תנו אין נותנין לו אלא אם כן היה בידו שטר מקויים שנוטל בו מן ההקדש מפני הצואה, ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין נותנין ולא שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בעל חוב, ע"כ.
